לא ראויים

הפועל פ"ת היא קבוצה בלי דרך ובלי מצפן, בלי דרך מקצועית, בלי יכולת תכנון, עם קהל משוסע וחיוור. דרכה לעבר תהומות הכדורגל הישראלי יכולה להיסלל אם מישהו לא יתעורר ומהר.

גם אם יקרה נס והפועל פ"ת תתעלה על עצמה כל הדרך לליגת העל, הרשו לי להיכנס לנעליים מפוכחות – אין בשורה ולא תהיה בשורה בטווח הנראה לעין, והכחולה שלנו תישאר, כך נדמה, שקועה בביבי הכדורגל הישראלי.

כשהמחשבה היא כל כך תועלתנית לטווח הקצר במשך יותר מעשור, וללא גב כלכלי בדמותו של איש עסקים מבוסס (מישהו אמר... מאיר שמיר?), להפועל פ"ת אין מה למכור מלבד הבלחות שמקורן בדחיפת קהלה הנאמן.

אלא שברבות השנים עובר הקהל תהליך של ניוון, של השלמה, של ריקון אנרגיות. האימפריה שלנו לא שקעה באחת – זהו תהליך ארוך ומייגע של הזנחה, של פירוק איטי לגורמים – שהתחיל מעזיבתו של שמיר, אי כניסה של אדם מבוסס ורציני לנעליו הגדולות, והתנצחויות אינסופיות בינינו לבין עצמנו. בסופו של דבר, האיש שאוהב את הפועל בכל לבו, ויתר עליה. איפשהו, גם אנחנו.

מפולגים

שלא יובן לא נכון – כוונותיו של דורון גלנט כנות לדעתי. מדובר באיש שגדל כאוהד הקבוצה ואביו היה אחד ממייסדיה. הוא הגיע למערכת מתוך מטרה לשקם ולעזור. אלא שחוסר אמצעים, היעדר עזרה נוספת, הטלה מוחלטת של המעמסה על גבו, טעויות של מתחיל וחיפוש אחר פתרונות מהירים וזולים – הובילו אותו לראות את הפועל מביכה את עצמה לדעת מחזור אחר מחזור העונה. הוא איננו אשם.

עד שהקהל לא יעבור תהליך של התעוררות מחדש, כמו זה שעובר על הפועל ב"ש בעזרתה של אלונה ברקת או כמו מנת חלקה של בית"ר בניצוחו של טביב – אין שחר. תהליך ההבראה צריך להיות דו כיווני – מצד הנהלה מזינה, מלאת אמצעים, בעלת יכולת ראייה לטווח רחוק, טיפוח מתמשך של מספר שנים עם דגש על מחלקת הנוער – והן מצד הקהל, שיתבגר, יתאחד, יאחה את הקרעים ויתעסק בדחיפה אחת גדולה להפועל שהוא אוהב.

למה אני בכל זאת מעט אופטימי? כי קיים פוטנציאל במועדון הזה. יש במושבים ובקיבוצים, בערים בדן ובשפלה, ובכל מקום, מלא אוהבים של הפועל פ"ת שמחזיקים לה אצבעות בלי להודות. כשתקום האלונה ברקת שלנו, או איש בדמותו של שמיר – ובאמת ירצה לפתוח דף חדש למועדון הזה – יהיה לו את כל חומרי הגלם להתחיל.

עד אז, נוכל להמשיך ולחזות בניצחונות פה ושם, בתקוות פה ושם, בהבלחות פה ושם. ההתעסקות האובססיבית של חלק מהאוהדים במכבי, היא חסרת תכלית. הרצון לראות אותם שוקעים – במקום להסתכל וללמוד ממשפחת לוזון מהי יצירת חממה לקבוצה צנועה והרצתה משך שנים, מלמדת על צרות אופקים שעוברת את גבול השנאה הספורטיבית. בינתיים, רבותיי, יש לנו כבר יותר מעשר שנים רק מה ללמוד מהם, ועם יד על הלב – מי לא היה מתחלף עם מצבם הנוכחי?

אגב, בהסתכלות מקצועית נטו, אם בזה עסקינן – מקומה של הפועל פ"ת לא בליגת העל. אני יכול לספור לפחות ארבע קבוצות שלדעתי יותר איכותיות, שוקקות ונמרצות מאתנו. הפועל החבולה, שבעליה הסתכסך עם המאמן שהביאה למקום הראשון בלי אמצעים, ושהובלה ע"י מאמן בלי שורה אחת ברזומה שלו מלבד הפסדים, משך שישה מחזורים, מודרכת כעת ע"י איש מקצוע חביב ונעים הליכות. צריך לתת לו לעבוד. אם הוא בכל זאת יצית משהו, אשרינו, אם לא – לא אשמתו ועדיף לאפשר לו לתקן בקצב שלו, ולפי האני מאמין שלו. נמאס מהחלפת המאמנים הסיטונאית.

לגבי שניר דורי – אין ספק שהוא אשם, לפחות חלקי, בצרור השלילי של הפועל לאחרונה. חוסר העמידות שלו בכדורי גובה, וחוסר הביטחון שהוא משרה לקו האחורי – עולים לנו ביוקר. שוער, ובליגה הלאומית ביתר שאת, הוא נקודת הכובד של הקבוצה. ממנו הכול מתחיל. ואין פה כוונה להוריד מאחריותם של שאר השחקנים האנמיים, חסרי המעוף, חסרי היצירתיות וחסרי הלהט שלובשים מדי פאר שצבעם דוהה משנה לשנה.

לבלוג כחול אמיתי לחצו כאן