אוסף פסלי המיניאטורות של מוריס וינר במוזיאון פ"ת

אוסף פסלי המיניאטורות המרהיב של האמן מוריס וינר, שמוצג בימים אלה במוזיאון פתח תקוה לאמנות, פורש בפני הצופה פסיפס של טיפוסים אנושיים ומתחקה אחר המרקם החברתי-הילתי של העיר. הדמויות השונות שיצר וינר, 65 במספר, מתאפיינות באופי אקסצנטרי הנע בין הסגנון הפרימיטיבי לסוריאליסטי, צביון התורם להרגשה שהמארג החברתי שהן רוקמות מתקיים ברבדים הנוגעים ברוחני, השבטי, הדתי, הכפרי, כמו גם העירוני והביורוקרטי.

צילום: אלעד שריג

סדרת הפסלונים של וינר שנוצרה ב- 1963, מציגה פסיפס של טיפוסים אנושיים, כאשר כל דמות נושאת כותרת המזהה את המקצוע או התפקיד החברתי שהיא ממלאת. וכך, נמצא שם את 'העיתונאי' ואת 'המשרתת', את 'הפקיד', 'האציל' ואת 'הנזירה', אך לצידם נמצא גם את 'עושה הלהטים', את 'החולם בהקיץ' ואת 'זכויות האזרח'. המתח הניכר בין הפסל לבין הכותרת הלקונית רומז לנו כי וינר פורם את משמעותו המקובלת של מושג ה'מקצוע', ומדגיש כי במרקם החברתי-קהילתי גם להעדר הפונקציונאליות והיעילות במובנן המקובל יש חשיבות, ערך ותפקיד. למרות הרשמיות כביכול של כותרות הפסלים שנסובות סביב תפקידים ומקצועות שונים, ניכר בהן ממד אירוני המשתקף גם בפסלים עצמם. לא ברור אם הפסלים השונים לועגים למתבונן או שמא הם עצמם נלעגים. כמה מהם לובשים חיוך, הנראה כממתיק סוד, אחרים מאמצים הבעת פנים אקספרסיבית, כשפיהן פתוח והלשון מבצבצת החוצה. אלו אינן דמויות ייצוגיות, כפי שהיינו מצפים מנושאי תפקיד רשמי וכפי שמבשרת כותרתם, ורבות מהדמויות נושאות אופי מוקצן, המסכל את יכולתן להיטמע בסביבתן. כך מעמיק הפער בין שם הפסל, 'התפקיד', לבין הפסל עצמו. נראה כי בסדרה זו הכותרת נושאת מטען נוסף, שכן היא אינה פועלת רק ביחס לפסל הבודד, אלא מניחה את התשתית לרשת הקשרים הנרקמת בין הפסלים השונים, שכל אחד מהם, כשלעצמו, בודד. על אף כי כל פסל עומד בפני עצמו, נדמה כי וינר מזמין את הצופה לרקום ביניהם יחסים במרחב, המשקפים את האופן בו המציב חווה את המרחב העירוני ואת רשת הקשרים האנושיים המקיפה אותו. ניכר כי סדרת הפסלונים של וינר מבקשת לזקק משהו מתוך תולדות האנושות, אך לא באמצעות אירועי מפתח רבי-משמעות, אלא דרך דמויות הנושאות בתפקיד מסוים, חברתי או מקצועי, והוא שמגדיר אותן בראש ובראשונה, עוד לפני שמן הפרטי.

לצד זאת, היחס בין הדמות העצמאית והאוטונומית לבין עצם השתייכותה לקבוצה, כמו מעניק ביטוי חזותי לעובדה הידועה שהחברה האנושית היא מארג המושתת על פרסונות ועל תפקידים. תפקידים אלה מכוננים את חשיבותו וחיוניותו של האדם עבור החברה המקיפה אותו, ובאותה עת מטשטשים את עובדת היותו פרט הנאבק על עצמאותו. הצבתן של הדמויות הקטנות של וינר במרכז חלל התערוכה "אגדה אורבנית" שעוסקת בעיר ובאנשיה, מבקשת להחזיר את חשיבותו של הפרט לזירה המרכזית, על רקע הנופים האורבניים שמקיפים אותו.

מוריס וינר, שנולד בשנת 1886 ברוסיה למשפחת צורפים, היה תכשיטן מוכשר בזכות עצמו, ולאחר שהיגר לארצות הברית עם משפחתו, היה לבעליו של מפעל לשעוני Hamilton. בגיל 77, כ-13 שנה בלבד לפני מותו בשנת 1976, פנה לעיסוק בפיסול הזעיר ובפסלי המיניאטורה, אותם יצר במיומנות של צורף. בשנת 1968 תרם האמן את הפסלונים הנוגעים ללב ויפים בצורה יוצאת דופן, לאוסף מוזיאון פתח תקווה לאמנות, לאחר שהציג תערוכה במקום.

סדרת הפסלונים של מוריס וינר מוצגת בתערוכה "אגדה אורבנית" בגלריית האוסף של מוזיאון פתח תקוה לאמנות עד 31 באוקטובר.

אוצרת: סיגל קהת-קרינסקי

מוזיאון פתח תקוה לאמנות - ארלוזורוב 30, פ"ת

www.petachtikvamuseum.com