כשתשתוק תבין

המאמר הבא הוא חלק ממאמר על יום הזיכרון לחללי צה"ל, וליווה אותי ברגעים ששמעתי על מותו של חברי לנשק ישי רוסאלס ז"ל.

לא נכון לבטל את רגש הצער והחלל שאנו מרגישים כשאובד אדם מטובי בניה של אומתנו. אבל יש עבודה שנוכל להפנים את הדברים בצורה הנכונה, תוך ידיעה שהוא למעלה מאושר. כמו כן ננסה לתת עצה מה אפשר לעשות בזמן הצפירה וכיצד להפיח נשמה במעמד זה.

בפרשתנו - פרשת שמיני, מתואר מות בני אהרן (ויקרא י, ג) וכך כתוב:

"ויֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"

ופירש רש"י:

"אל תקרי בכבודי אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך. וידם אהרן - קבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קבל, שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין".

לאהרן יש גישה מיוחדת ומפעימה מאין כמוה למצב – הוא שותק. ובאופן מפתיע השכר שלו הוא שה' מייחד לו דיבור. השתיקה שמובילה לדיבור של ה' עם האדם היא דבר המצריך בירור. במסכת מנחות (כט:) מסופר על כיוון דומה שהדריך ה' את משה. ה' מראה לו את רבי עקיבא בגדולתו. ולאחר מכן את סופו כשהרומאים מענים אותו. משה הזדעק:

"זו תורה וזו שכרה?!"

וענה לו ה':

"שתוק כך עלה במחשבה לפני"

את מה שמשה לומד כאן מהקב"ה, אהרן כנראה ידע מנפשו. השתיקה מועילה לאדם להבין מהלך כולל ולהכיל אותו בצורה אמתית בעיקר בשעת משבר. אהרן הכהן שותק והקב"ה "מייחד לו דיבור". בכך אהרן מתחבר לממד יותר כולל וגבוה בו הוא מצליח להכיל את המצב אבל יותר מכך אי אפשר לדעת מה הוא חווה באותו רגע זה אישי שלו בלבד. אהרן הצליח להפנים את הדברים ולידום – לשתוק, לאחר ששמע ממשה לא תנחומים אלא דרך עבודה. משה חיבר אותו למימד גבוה יותר. משה למד זאת בשמים כשה' הסביר לו שבכדי להבין מה שקורה עם ר"ע הוא חייב רק לשתוק ובכך להתחבר.

משה רבנו כתב את ספר איוב (ב"ב יד:) ושם הוא מבהיר את הדרך הזו בשיא הספר. לאורך כל המפגש של איוב עם ריעיו הם מנסים לתרץ לו את סיבת ייסוריו בדרכים שונות. איוב דוחה את טענותיהם מקשה עליהם והם מנסים לתרץ. בסוף לאחר שמגיע אליהוא בן ברכאל ומתחיל לדבר,  ה'ממשיך לדבר מדברי אליהוא על הלויתן ועל רבדים גבוהים ביותר של המציאות. ואף שואל את איוב "איפה הייתה ביסדי ארץ" (איוב לח, ד). רק לאחר דברי ה' איוב מצליח לקבל ולהפנים את הדברים ואז – להתפלל. הוא מצליח ליצור שיח כנה עם ה' שנותן לו נקודת מבט אישית על המציאות כולה. וכך למדונו חז"ל (אבות ד, יח):

"רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חברך בשעת כעסו ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו ואל תשאל לו בשעת נדרו ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו"[1]

בזמן הקושי אי אפשר להסביר שום תירוץ אנושי – זה לא אמתי באותו מצב וגם לא מועיל. זה הזמן שהאדם הסובל שותק ומקשיב לדיבור שיוחד לו. הקשבה כנה תוליד חיבור לה' שממילא יאפשר את ההתקשרות והחיבור למציאות ולהבנה טובה של המציאות.

אני חושב שיש בהבנה הזו נפיחת נשמה למעמד הצפירה.

הצפירה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום השואה[2] הינה לכבוד הנרצחים על קידוש השם, וזה דבר שהיינו מוציאים מעצמנו שהרי אנו  צריכים לשתוק ולהבין את רצון ה' כשהוא מוביל אותנו מהלכים גדולים. לכן דווקא בשעת הצפירה יש ענין חשוב מאד לעצום עיניים לשתוק ולנסות לקבל יחוד של הדיבור מה', ואת רצונו מאתנו במערכת הכוללת. להשקיט את המערכות ולאפשר להם לקבל.

[1]שלב ראשון של אדם ששומע על צרה שנפלה עליו היא ההכחשה, ולכן גם רציונאלית שום הסבר לא יעזור בזעה שאדם מתכחש למצב.

[2]נשאלת השאלה: כיצד קבעו את יום השואה בחודש ניסן שהוא חודש של שמחה? שנה שעברה ראיתי שהטור (או"ח תכט) מביא מנהג אשכנז להתענות שלושה ימים אחרי פסח ככפרה על כך שאולי חטאו בימי השמחה של ניסן. אך הבית יוסף כתב שזה משום חילול השם כשישראל בין הגויים: "שהתלמידים שנוהגים להתענות שני וחמישי של כל השנה מפני חילול השם בין הגויים בהיות ישראל בגלות ומפני כבוד ההיכל שנשרף וכמו שכתב רבינו בסוף סימן תק"פ בשם בעל הלכות גדולות גם בחודש ניסן מתענין דאין לבטל אותן תעניות מפני מה שהקריבו הנשיאים ועשו יום טוב כנ"ל". אם כן, ודאי שראוי להקדיש חלק מהיום לאותם שנספו בהיות ישראל בגלות.

לעמוד הראשי של פ"שנטו